משבר אמצע החיים, מונוגמיה, נישואים ותאגידי ענק שמשתלטים על חיי העובד – הסדרות שסגרו לי פינה וסייעו לי להימלט לרגע מהמחנק שנקרא החיים בישראל בימים אלה
מחלה וכמה סופי שבוע עצלים והנה מצאתי את עצמי בבינג׳ של שלוש סדרות שאהבתי (יותר או פחות). הראשונה שבהן היא ״ניתוק״ (severance), השניה היא ״החברים והשכנים שלך״ (Your Friends & Neighbors) והשלישית ״ארבע העונות״ (Four Seasons).
אז נתחיל דווקא בסדרה שחיבבתי פחות וזאת ״ארבע העונות״. מה זה אומר חיבבתי פחות? זה אומר שהיא לא ליוותה אותי ורדפה אותי אבל היא בהחלט הייתה שעשוע חביב. נדיר מאוד שאני צופה בנטפליקס, בשנים האחרונות אני לא באמת מוצאת שם את עצמי אבל מדי פעם ישנה סדרה כזאת או אחרת ששווה את התשלום החודשי ו״ארבע העונות״ בהחלט ענתה על ההגדרה הזאת. טינה פיי כתבה ומשחקת שם ביחד עם סטיב קארל, קולמן דומינגו שהוא אהבה גדולה, וויל פורטה, קרי קני והאיטלקי מרקו קלוואני – קאסט מרשים לכל הדעות. למרות הנוכחות הקומית לא באמת מדובר בקומדיה אלה בסדרה על משבר אמצע החיים, זוגיות, נישואים, מונוגמיה והאם העסק הזה של זוגיות מונוגמית ארוכת שנים עדיין ריאליסטי בזמנים שתוחלת החיים שלנו עלתה באופן משמעותי. השאלות הללו חשובות ואם אתן לא עוברות את החיים בהדחקה מוחלטת קרוב לוודאי שהן חלפו בראשיכן לפחות פעם אחת. הסדרה נוגעת בנושאים האלה בקלילות, היא לא באמת מעמיקה וגם לא ממש מספקת תשובות (ישנן תשובות?) אבל היא מעניינת, זורמת ומעבירה והיא בהחלט דרך נעימה להעביר את הזמן.
הסטרימינג המשתלם ביותר מבחינתי הוא Apple TV. לאחרונה אני שמה לב שאני צורכת את התכנים שלי כמעט תמיד שם. שתי הסדרות הבאות משודרות ב Apple ושתיהן היו עונג צרוף. ״החברים והשכנים שלך״ עוסקת בדיוק באותם הנושאים שעוסקת בהם ״ארבעת העונות״ אבל מוסיפה על זה ומעלה הרהורים על התרדמת הקפיטליסטית שרובנו שקועים בה, על האופן בו אנחנו עוברים את חיינו במסע צרכנות אין סופי כדי לחמוק ממחשבות עומק על השיממון הקיומי האנושי הבסיסי. ג׳ון האם משחק בתפקיד הראשי והמעולה שמזכיר קצת גרסה מעודכנת לשנות האלפיים ולדור האיקס של דון דרייפר (הדמות ששיחק במד מן), לצדו אמנדה פיט בתפקיד גרושתו שבגדה בו עם אחד מהחברים שלו (אין ספויילר זה עולה מיד) ואוליביה מאן היפה כמאהבת שלו. אחרי שהוא תופס את אשתו עם החבר שלו, מפוטר מעבודתו ולמעשה מאבד אחיזה בחיים שבנה במהלך השנים הוא מתחיל לגנוב מהשכנים והחברים שלו (גם לא ספויילר). מהר מאוד מתברר שהקריירה החליפית שלו עונה על הצורך בריגוש יותר מעל הצורך במקור פרנסה אלטרנטיבי.
הסדרה השלישית שלא יצאה לי מהראש הרבה מאוד זמן היא ״ניתוק״ ואני כנראה לא מחדשת לאף אחת כשאני אומרת שמדובר כאן בגאונות תסריטאית, משחק מעולה ובכלל הכל כאן עבד עבורי. את רוב פרקי הסדרה ביים בן סטילר והיא עוסקת בעובדים בתאגיד ״לומן״ שעוברים תהליך של ניתוק, כלומר בשעות העבודה אין להם שמץ של מושג מי הם מחוץ למקום העבודה, הם יודעים רק את שמם וזהו. מעבר לכך הם לא יודעים אם הם מאוהבים, הורים, אולי אבלים. כלום. כשהם עוזבים כל יום בשעה 17:00 את מקום העבודה הם לא זוכרים דבר מהעבודה או מיום העבודה שלהם, הכל נמחק מדי יום ברגע שהם עוזבים את המשרד. בתפקידים הראשיים אדם סקוט בתפקיד מארק, בריט לאוור בתפקיד היילי וגם ג׳ון טורטורו המרהיב ועוד שחקנים מרשימים כמו כריסטופר ווקן ופטרישיה אקרט. הסדרה מותחת ביקורת חריפה על התאגידים שמנהלים את העולם ומשתלטים על חיי העובדים. תאגיד ״לומן״ הפיקטיבי משתלט על התודעה והגוף של העובד, חודר לפרטיות שלו באופן מעורר אימה, דורש התמסרות מוחלטת ומעניק מעט מאוד בתמורה. הביקורת לא מדלגת על כך שהקפיטליזם הפך להיות הדת החדשה והממון היא האלוהות המודרנית.
בקיצור ולסיכום אם מתחשק לכן לברוח לרגע ממה שקורה כאן סביבנו הייתי לגמרי הולכת על אחת מהשלוש האלה.
