רק רוצחים בבניין מלווה אותי כבר לפחות שנתיים. אני חושבת בפרק הראשון שלה צפיתי לסירוגין בערך במשך חצי שנה ואז במשך חצי שנה נוספת בפרק השני וכך היה גם עם השלישי. בכל פעם נטשתי אותה לטובת סדרה/ספר אחרים ורק כשמצאתי את עצמי בלי סדרות שוות לצפייה ואחרי שזנחתי אותה שוב ושוב התמסרתי סוף-סוף. לפעמים חסך יוצר תשוקה ובאין אלטרנטיבות מתמסרים למה שיש. כמו שכבר אפשר להבין ההסתייגות הראשונית שלי מהסדרה הייתה ברורה. שלושת הדמויות המרכזיות הן מייבל מורה צעירה עם נטיות אמנותיות שמגלמת סלינה גומז, צ׳ארלס היידן סבאג׳ שחקן עבר עם להיט אחד שמגולם על ידי סטיב מרטין ואוליבר פאטנם במאי ברודווי שאף אחד לא מוכן להעסיק בשל אסון הפקתי ממשי בעברו שמגולם על ידי מרטין שורט וכאן גם מתחילה הבעיה שלי. את סטיב מרטין אף פעם לא סבלתי, אני לא ממש אישה של פארודיות והקריירה שלו בנויה בעיקר על כאלה. אם להגדיר את זה בעדינות (אבל ממש ממש בעדינות) – כל סרטי ״האקדח מת מצחוק״ לסוגיהם הם לגמרי לא הז׳אנר שלי. אני חושבת שאני מעדיפה שבוע של שפעת על צפיה באחד מהסרטים האלה. הפילמוגרפיה של מרטין שורט לא שונה דרמטית מזאת של סטיב מרטין ולכן נותרנו עם סלינה גומז. אין לי משהו מיוחד נגדה, מצד שני אני לא יכולה להגיד שהצפיה בה ממלמלת את הטקסטים שלה מבעד מבעד לשיניים חשוקות גרמה לי לחבב אותה באופן מידי. אז אלה השחקנים, אבל העלילה, נו מה יש להגיד על העלילה? 

שלושה שכנים שמתגוררים בבניין מפואר בניו יורק מוצאים את עצמם פותרים יחד תעלומות רצח. המילניאלית הצעירה ביחד עם שני הגברים הבומרים שלא מצליחים להבין חצי מהדברים שהיא אומרת (אולי אם היא לא הייתה ממלמלת כל הזמן זה היה עוזר). בעונה הראשונה השלושה מתחברים לטובת פתרון רצח שהוגדר ע״י המשטרה כהתאבדות, בעונה השניה רצח של שכנה נרגנת ובעונה השלישית של שחקן מפורסם. בעונה הנוכחית הם חוקרים רצח של חברה יקרה. פתרון התעלומה משודר בפודקאסט של השלושה. 

אז העלילה פשטנית ואווילית למדי, ולמרות זאת אני חייבת להודות שלא הצלחתי לנחש את זהות הרוצח.ת בעונה הראשונה ובעונה השניה. בעונה השלישית זה כבר היה קל והרצח בעונה הרביעית עדיין לא הגיע לפתרונו. אז בכל זאת, מה סוד הקסם של הסדרה? התשובה מורכבת מכמה גורמים: ראשית הצורך העצום שלי בשעשוע קליל ולא מחייב שלא מצריך סיבוכים מיותרים ולא כרוך בהיקשרות מכאיבה בעת הפרידה, שנית תחת הקלילות לכאורה שוכנת לה איכות אמיתית. והגורם השלישי למרבה ההפתעה הוא השחקנים. לפעמים מוצאים אהבה במקומות בלתי צפויים בעליל ומה שהתחיל כשעשוע קליל ובלתי מחייב הפך להתאהבות. הדינמיקה בין שלושת הדמויות הראשיות נפלאה, הקסם של החברות הנרקמת ביניהם מתפרץ מהמסך, הריאקציה הבין דורית מרגשת ואני לא מאמינה שאני מודה בזה בפה מלא אבל הצלחתי לחבב את סטיב מרטין ומרטין שורט בסלינה גומז פשוט התאהבתי. יש משהו במלמול המילניאלי שלה, בחיפוש העצמי הבלתי פוסק, בטראומות האינסופיות, באינספור הסוודרים חסרי החן ובנזילות הטבעית של ההעדפה המינית שלה שגרם לי להתאהב בה. מודה. בלי שהבחנתי בכך מצאתי את עצמי מתחייבת רגשית למה שהיה אמור להיות סטוץ שנגמר ללא משקעים בשניה שאמצע סדרה רצינית. אני בעונה הרביעית ואני ממתינה בשקיקה לפרסום של פרקים חדשים (השטות הזאת של פרק בשבוע עדיין קיימת גם בסטרימינג מסתבר). 

אם אני צריכה להצביע על חיסרון אני חושבת שאתייחס למצעד הכוכבים הענקי שעובר בסדרה. זה לא בדיוק חיסרון, זה פשוט קצת מסיח את הדעת. מה גם שכולם מצטיינים ומספקים תצוגת משחק נפלאה, אבל זה מה שזה. בכל עונה ישנם אינספור כוכבים ענקיים שמתארחים בפרקי הסדרה סטינג

איימי שומר, מתיו ברודריק, יוג׳ין לוי ואווה לנגוריה בתפקיד עצמם, טינה פיי, פול ראד, ג׳סי וויליאמס (האנטומיה של גריי) קארה דלווין וכמובן מריל סטריפ הם רק חלק מרשימה של שחקנים שעברו בסדרה. 

שורה תחתונה? בימים האיומים האלה אין כמו ממתק בטעם לא מחייב כדי לגרום להתמכרות שמסתיימת בסיפור אהבה.