על האתר הזה התחלתי לעבוד בתחילת קיץ 2023. גיבשתי את הרעיון הראשוני, התחלתי בתחקיר,  באיסוף הנתונים ובכתיבת המאמרים השונים. בספטמבר הוצאנו לפועל את יום הצילומים הראשון והתחלנו את העבודה המעשית על האתר עצמו. באוקטובר הוא כבר היה מוכן לעלות לאוויר ואז העולם התהפך. 

החלטתי להשהות את עליית האתר לאוויר. כמו כולם הייתי מרוסקת, ניסיתי להבין את המציאות החדשה הזאת שנחתה עלינו בבוקר שבת בהיר אחד. חשבתי שתוך חודשיים לכל היותר כל החטופים יהיו בבית והחיים שלנו יחזרו לשגרה. שגרה מלאה באבל, אבל שגרה. רק שזה לא קרה. עשרה חודשים חלפו, בסופו של דבר הבנתי שהשגרה כפי שידענו אותה בעבר כבר לא תחזור ולא מזמן האתר עלה לאוויר, בשקט בלי חגיגות, זה לא זמן לחגיגות. 

האתר כבר באוויר ובכל זאת לא הצלחתי לכתוב כאן מילה אחרת על עשרת החודשים האחרונים. מה אפשר לומר על החודשים הללו שעדיין לא נאמר. באיזה מילים ניתן להשתמש כדי לנסח את עומק הכאב לתאר את תחושת הייאוש או את חוסר המוצא. הכל מרגיש שחוק וריק מתוכן. הימים חולפים, אנחנו טסים, רוכשים, חוגגים והבור הפנימי הולך ומעמיק, הכאב לא מרפה, נדמה שהדמעות ביססו להן מקום של קבע והן שוכנות בקרקעית העין, מתפרצות משם ומתגלגלות החוצה לפחות פעם ביום. הזמן לא עושה את שלו וההחלמה נראית רחוקה מתמיד. 

אנטי מנהיג עומד בראשות ממשלה של חדלי אישים, רצועת ביטחון בתוך גבולות המדינה, ישובים מפונים, אזרחים פליטים בארצם, חטופים וחטופות אזרחים שנגררו ממיטותיהם, חיילים שנחטפו מהבסיסים, האחד רכב על אופניו בשבת בבוקר, האחר רקד במסיבה. כולם מורעבים, מעונים בשלל זוועות שהמוח האנושי השפוי לא מצליח לעמוד בהם מבלי לקרוס לתוך עצמו ובעיקר בעיקר זנוחים ולמרבה הפלצות, גם זניחים בעיני האנשים שאמורים להוות את שדרת ההנהגה במדינה הזאת. 

גם האנשים הטובים שלוחשים לי ברגעים הקשים שלי שהכי חשוך לפני עלות השחר, האופטימיסטיים הבלתי נלאים, לא מוצאים עבורי מילה מנחמת בימים אלה. הייאוש מדבק, חוסר האונים מכאיב פיזית. לפעמים נדמה לי שכולנו מצאנו את עצמנו ביקום חליפי. אבל לא. אלה החיים שלנו, זאת המציאות. זה הכאן והעכשיו. הצילו.