בין אם אלה ארמונות מנייר או טירות מזכוכית,או שירתם של סרטני נהר, לא מעט ספרים נכתבו לאחרונה על הורות מזניחה, נוטשת, גבולית. הדמות הראשית תהיה תמיד נשית וכמעט תמיד תסבול מטראומה מינית רצינית מאוד. מה שגורם לי לתהות האם כולנו חולקות בערך את אותה הביוגרפיה?
שמעתי ראיון עם ג׳ודי פוסטר שאמרה שכל תסריט שהוצע לה עסק באונס או בטראומה מינית. זה מדהים כי נדמה שהעולם חושב שלהיות אישה היא לא משימה מאתגרת מספיק במידה ולא הותקפת מינית באופן אלים. האם סופרות חושבות שהסיפור שלנו לא יכול להיות מעניין או מרשים דיו מבלי שהן מתבלות אותו בתקיפה מינית אכזרית, מתמשכת ומשנת גורלות? עכשיו אל תבינו אותי לא נכון, אם נודה באמת, אני לא מכירה הרבה נשים שלא היו קורבנות להטרדה כזאת או אחרת, וזה בהחלט נושא כתיבה ראוי, אבל כתמה משמעותית ולא כאנקדוטה שאמורה לתבל את הביוגרפיה של דמות כזאת או אחרת.
ארמון הנייר עוסק בסיפור חייה של אל (אלינור), מרצה לספרות, בתה של וואלס הנרקיסיסטית והאקסצנטרית אבל כמובן אהובה ואוהבת כי אי אפשר ללא דמות צבעונית של אם שמחלקת עצות שנדמה שנלקחו מספר הדרכה בסגנון ״איך לשמור את הגבר שלך מאושר״. אנה אחותה של אל היא עורכת דין חריפה, כזאת ששה אלי עימות מאז ילדותן, היא לא יודעת פחד מהו וכצעד שנדמה כי נועד למנוע מדמותה להפוך לקלישאה ספרותית מוחלטת היא מנהלת זוגיות עם גבר שאל סבורה שהוא הגבר הלא נכון. הקווים שדמותה של אנה משורטטת בהם הם קווים גסים, חסרי עידון וניואנסים ולכן דמותה נותרת קלישאתית.
הסיפור מתרחש בשני מישורי זמן שונים ההווה, בו מנהלת אל חיים נוחים, היא נשואה לפיטר, עיתונאי בריטי מקסים וכובש שמגיע מרקע אריסטוקרטי ולמרות אהבתם העמוקה היא עדיין מאוהבת בסתר בחבר ילדותה ג׳ונאס שנשוי לג׳ינה אבל כמובן מאוהב בסתר באל, כי הרי מי לא מאוהב נואשות בילדה שהכיר בגיל 7. המישור השני הוא העבר והוא מתנהל ברובו לסירוגין בניו יורק ובבק-וודס בקייפ קוד בו נמצא למעשה בית המשפחה אליו מגיעים כל קיץ אל, אנה, וואלס אמן של השתיים, ליאו בעלה השני ובנו קונראד אחיהן החורג, אשר אמו הביולוגית מסרבת לגדל ולכן המשפחה נאלצת לשאת את נוכחותו הנוראית. ניו יורק מצטיירת כעיר מסוכנת, מלאה בטורפים מיניים. בכלל המרחב העירוני נתפס כמאיים ומסוכן ולמעשה המפגש הראשון של אל ופיטר בלונדון מתרחש כשהיא מותקפת על ידי שודד ופיטר מציל אותה. הבית בקייפ קוד הוא מקום מפלט מוקף בטבע פראי, המקום הבטוח של אל ושל דורות מבני משפחתה. ״ארמון הנייר״, כשמו כן הוא, מעין מחנה המורכב מארבע בקתות שינה ובית גדול נטול חדרי שינה הכולל מטבח וסלון. המקלחת החיצונית נמצאת תחת כיפת השמים וקירות המקום מרופדים בתערובת נייר גרוס ודבק ומשמשים כאזור קינון לעכברים וחיות נוספות. בית החלומות – המפלט המשפחתי, עשוי דווקא מחומרים פגיעים כמו נייר. המקום בו המשפחה אמורה להרגיש בטוחה ביותר חשוף לאלמנטים ולחיות היער, מה שמדגיש את העובדה כי הסכנה הגדולה ביותר מגיעה דווקא מתוך הבית.
סוד גדול מכביד על אל וג׳ונאס ומונע מהם לממש את אהבתם במהלך השנים. כשהם ממשים אותה (כבר בתחילת הספר אז לא מדובר כאן באיזה ספויילר) אל נשואה באושר לפיטר, לזוג שלושה ילדים ולמרות שסיימתי לקרוא את הספר ונחשפתי לסוד שמנע מהשניים לממש את אהבתם, לא הצלחתי להבין למה הרגע בו החליטו לעשות זאת סוף סוף הוא הרגע המדויק עבורם. הקפיצה בין הזמנים והחשיפה האיטית של הקוראת לסיפורם של השניים לא מצליחה לתת צידוק למימוש האהבה בזמן בו מומשה. למעשה הרבה עובדות סיפוריות לא מקבלות צידוק עלילתי ראוי, אבל האם הספר הוא ספר גרוע? כלל לא, הקריאה זורמת והוא קליל ונחמד. בהחלט מעניין לדעת אם אל תבחר בסופו של דבר בפיטר היציב או בג׳ונאס הנחשק. הביקורת מהללת, מה שכנראה קשור במידה מסוימת לכך שהסופרת מירנדה קאולי הלר עמדה בראש מחלקת הדרמה של HBO ואיתרה תסריטים של סדרות כמו הסופרנוס והיורשים. חשוב להדגיש לא מדובר בספרות מופת או אפילו בספר מרתק במיוחד. זה ספר חביב, לא יותר לא פחות.